<h1>קונטרס הראיות לריא"ז — סנהדרין</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[סנהדרין ס"א ע"ב] אתמר העובד ע"ז מאהבה ומיראה אביי אמר חייב רבא אמר פטור. פירוש, אע"ג דפטר רבא ממיתה משום דלא קבלה עליה באלוה מ"מ אם הגוי אונסו בכך יהרג ואל יעבור, דאע"ג דלא קבליה עליה באלוה ואין מתכוין לעבוד ע"ז כיון שהגוי מתכוין להעבירו בכך יהרג ואל יעבור דאית ליה לרבא בע"ז נמי יהרג ואל יעבור כדפרישית בפ"ב דבפסחים [כ"ה ע"א] ובפ"ב דכתובות [י"ט ע"א], ולא כמו שכתב מז"ה בפסקיו, ואפילו ערקתא דמסאנא אמרינן בפירקין דלקמן [ע"ד ע"ב], שאם הגוי מתכוין להעבירו יהרג ואל יעבור, מיהו בשאר עבירות בפרהסיא דוקא אבל בע"ז אפילו בצינעא.
<h2>דף ג:</h2>
[סנהדרין ס"ה ע"א] מקטר לשד עובד ע"ז הוא אמר רבא במקטר לחברו. פירוש, מהכא מוכח דלא מקריא עובד ע"ז אלא כשמקבלו עליו באלוה, אבל אם אינו מקבלו עליו אינו חייב משום ע"ז. והכי אזלא כל סוגיא דשמעתא, דכל שאין [הוא] מקבלו עליו באלוה לאו עובד ע"ז, ואע"ג דאביי פליג עליה דרבא, הא קי"ל הלכה כרבא, [ולעיל] [ס"א ע"א] נמי אמרינן באומר איני מקבלו עלי אלא בעבודה, דמשמע דעיקר הוא הקבלה שמקבלו עליו לאלוה, אבל אם אין מקבלו עליו לאלוה, אינו חייב משום עבודתו. והמקטר לשד כדי לעשות לו חפציו, אינו חייב משום עובד ע"ז, שהרי אינו עובדו כדרך ע"ז, הואיל ואינו מקבלו עליו לאלוה, אלא עושה לו נחת רוח ומפייסו, כדי שיעשה לו חפציו. וכן בחברו נמי, אם הוא נעבד בזמן שמשתחוה לו חייב, לפי שעבדו כדרך ע"ז ומקבלו עליו לאלוה, אבל אם הוא משתחוה לו לפייסו שיעשה לו חפציו מותר, כדאמרינן נמי לעיל, אבל אם אינו מקבלו עליו לאלוה ומשתחוה לו שיעזור לו ויליץ בעדו כענין שנאמר [איוב ל"ג] אם יש [עליו] מלאך (ה)מליץ, וכן מה שכתוב [דניאל י'] והנה מיכאל בא לעזרני, שצריך לעזרת המלאך ומפייסו שיעזור לו, הואיל ואין [הוא] מקבלו עליו לאלוה, לאו עובד ע"ז הוא אע"פ שמשתחוה לו. מיהו לכתחלה ודאי אין להשתחוות ולעבוד המלאכים, שנראה כעובד ע"ז, אך אם נראה לו המלאך בשליחות הבורא ראוי להשתחוות לו כמו שהשתחוה יהושע למלאך שנראה אליו, ואמר לו [יהושע ה'] אני שר צבא ה', אבל אם לא נראה לו ורוצה לעבוד או להשתחוות לאחד מהמלאכים כדי שיהא בעזרו, מכוער הדבר מפני שנראה כעובד ע"ז. מיהו לא הוי עובד ע"ז ממש הואיל ואינו מקבלו עליו באלוה. וכן המקטר לשד ומפייסו שיעשה לו חפצו, הואיל ואינו עובדו בדרך אלהות ואינו מקבלו עליו לאלוה לאו עובד עבודה זרה [הוא]. ומאי דאמרינן לעיל [ס"א ע"ב] להם אי אתה משתחוה אבל אתה משתחוה לאדם שכמותך, הכין פירושו, להם אי אתה משתחוה לפי שאתה משתחוה להם באלהות אבל לאדם שכמותך אין דרך להשתחוות לו בדרך אלוהות, אבל אם הוא נעבד כהמן גם לאדם אין אתה משתחוה, שאין חלוק לאדם ובין שאר הבריות, והפוער עצמו לפעור, אע"פ דקא מכוין לבזויה ואינו מקבל עליו לאלוה, הואיל ועבודתה בכך, ודרך עובדיה לעובדה בכך, וגם הוא עובד מדעתו ומתכוין [לעובדה] בכך, עבודה זו דרך אלהות היא אלא שהוא סבור שהוא אינו מתחייב בעבודה זו.
[סנהדרין ס"ה ע"א] התורה אמרה חבר זה בסקילה. המורה מפרש, חבר זה, שמחבר בכשפים הוא בסקילה. ויש מפרשים חבר זה, שהוא ע"י הקטרה, הוא בסקילה, וכשהוא בכשפים בעלמא בלאו. וכתב מז"ה במהדורא ג' ובפסקיו, שמה שעושין עכשיו מיתוק לשדים והעשון שמעשנין להם, לפי פתרון שאר המפרשים הוא בסקילה, אע"פ שאינו מתכוין אלא לחברם, ולפי פתרון המורה הוא בלאו, וכל דבר שהוא בלאו אם הוא עושה אותו לרפואה מותר כדאמרינן [שבת ס"ז ע"א] כל [דבר] שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי. ונ"ל דע"כ אין לפרש חבר זה בסקילה אלא כשמקטר לשד להעלות לו את המתים, דהא בבעל אוב עסיקינן, וחבר זה של בעל אוב קאמרינן, ובעל אוב הוא שמו, שמעלה את המתים כדמפרש בכולא שמעתא, ואם אין מעלה המתים, לאו בעל אוב הוא ולא חייבה בו תורה סקילה, ואי משום דהוי מכשף לא חייבה תורה במכשף אלא בעושה מעשה, כדאמרינן לקמן [ס"ז ע"א] העושה מעשה בסקילה והאוחז את העינים פטור, ובקטור ובמיתוק שעושין אין שם מעשה (ולא) [אלא] אחיזת עינים. ודמי למאי דאמרינן לקמן פרק חלק [ק"א ע"א] שדי שמן ושדי בצים מותר לשאול בהן. מיהו מ"ש מז"ה שכל דבר שיש בו משום רפואה אין בו משום דרכי האמורי, נ"ל שלא נאמר כל זה אלא בדרכי האמורי שנאמר בהן [ויקרא י"ח] ובחוקותיהם לא תלכו, ובדבר שיש בו רפואה אין זה חוקותיהם, שלרפואה הוא מתכוין ולא לחוקותיהם, אבל דבר (שיש בו משום רפואה ואין בו משום חוקותיהם) שהוא משום חובר חבר, לא הותר אפילו לרפואה, דאפילו לרפואה חובר חבר נמי מקרי, וכדאמרינן האי מאן דצמד זיבורא ועקרבא אע"ג דמכוין דלא ליזקו אסור, ואין להתיר חובר חבר אלא במקום סכנה. מיהו המיתוק והעשון שעושין לרפואה אינו נראה כחובר חבר, דהכא בבעל אוב אמרינן דהוי כחובר חבר מפני שמחבר השדים להעלות לו המת, אבל המתוק והעשון שעושין לרפואה אין שם [ה]דרך לחבר שדים, אלא נראה כמפייסן שיועילו לרפואתו ולא יזיקוהו, ואפילו המקטר לחברו אמרינן דלא עובד ע"ז.
<h2>דף ד.</h2>
[סנהדרין ס"ג ע"א] והתניא אינו חייב [אלא על] כל דבר שיש בו מעשה וכו' עד ר' עקיבא אומר וכו'. הקשה מז"ה במהדורה ג', דכיון דמוקמינן לה כר"ע דמחייב בהשתחויה, והה"נ באלי אתה, א"כ האי שיש [בו] מעשה מה מיעט. והמורה אמר למעוטי הרהור. ומז"ה דחה דבריו, שהיכן מצינו שחייב כרת על הרהור שהוצרך לפוטרו מחטאת, ואמר דל"ג ליה. ונ"ל שאין לשבש גירסת הספרים, ופתרון המורה עיקר, והוצרך למעט הרהור, משום דאמרינן בפ"ק דקידושין [ל"ט ע"ב] דגבי ע"ז הקב"ה מצרף מחשבה למעשה מה שאין כן בכל שאר העברות, לפיכך הוצרך לפוטרו מחטאת, והכי אמרינן נמי לקמן בפירקין [ס"ה ע"א] שאני מגדף הואיל וישנו בלב, כלומר שהוא מתחייב על מחשבת לבו, דכיון דפשט ידו בעיקר, הקב"ה מצרף מחשבה למעשה, ואפ"ה אינו חייב עליו חטאת מפני שאין בו מעשה.
[סנהדרין ס"ה ע"ב] אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן בראייה. המורה גורס הואיל וישנן בראייה. ורבינו יצחק בפסקיו גורס הואיל וישנן באייה. ועיין מה שכתב בפסקיו, והוא העיקר.
[סנהדרין ס"ג ע"א] הני נמי לאו שבכללות הוא. פירוש, שכולם כלולים בלאו דלא תעבדם. ואי קשיא מ"ש מלאו דלא תעשה כל מלאכה האמור בי"ט, שכל המלאכות נכללו בלאו אחד, ותנן [מכות כ"א ע"ב] בי"ט סופג את הארבעים. י"ל דלא דמו מלאכות די"ט לעבודות דע"ז, דעבודות דע"ז כל אחד נאמרה בפני עצמה, שהרי זביחה נאמרה בפני עצמה [שמות כ"ב] זובח לאלהים, והשתחויה לעצמה שנאמר [דברים י"ז] וישתחוו לו, וכן שאר העבודות הנעשות בפנים, כל אחד נאמרה בפני עצמה, וכשכולל כולם בלאו דלא תעבדם [שמות כ'] הו"ל לאו שבכללות אבל מלאכות די"ט לא נאמרה כל מלאכה בפני עצמה וכל המלאכות ענין אחד הם, ודמי לכל חלב וכל דם לא תאכלו [ויקרא ג'], שכל החלבים של כל הבהמות נאמרו בלאו אחד, שכולן ענין אחד הם. ואע"ג דגבי שבת נאמרה [שמות ל"ד] הבערה בפני עצמה, אי למ"ד ללאו יצאת הרי מיוחד לה לאו בפני עצמה ושאר כל המלאכות ענין אחד הן, ולא הוי לאו שבכללות, ואי למ"ד לחלק יצאת, הרי כל אחד מיוחד בה לאו בפני עצמה, דהבערה יצאת ללמד על הכלל וכאלו נכתב בכל אחד לאו, אבל בי"ט ליכא חלוק מלאכות כדאמרינן בפסחים פרק אלו עוברין [מ"ה ע"א] חלוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי"ט. ועיין מ"ש מז"ה על לאו שבכללות בסוף פרק כל שעה [פסחים מ"א ע"א].
<h2>דף יט:</h2>
[סנהדרין ס"ב ע"ב] היכי דמי דקסבר רוק הוא ובלעו. פירש המורה שלא נתכוון לאכילה אלא לבליעת רוק אבל חתיכה של חלב וסבור שהיא של שומן קריא שוגג בכוונה מפני שנתכוון לאכילה. ומז"ה דחה דבריו במהדורא ב', ופירש שגם בחתיכה של חלב וסבור שהיה של שומן קורא שוגג בלא כוונה, שהרי לא היתה כוונתו לאכילת חלב אלא לאכילת שומן. וכמדומה אני שלא עיין מז"ה בפרק כלל גדול [שבת ע"ב ע"ב], דהתם פליגי רבה ואביי בנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, דרבה אמר פטור ואביי אמר חייב משום דקא מכוין לחתיכה, ולא משכחת שוגג בלא מתכוין לאביי גבי שבת אלא נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר, דלא נתכוין בחתיכה כלל, כדאמרינן הכא. ודכותה גבי חלב דקסבר רוק הוא ובלעו דלא איכוון לאכילה כלל כדאמרינן התם, וכל זו השטה שאומרים כאן, כולה היא אליבא דאביי, דנקט מילתא דהוי שוגג בלא מתכוין אליבא דכ"ע, ודוקא נקט דקסבר רוק ובלעו דומיא דנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר, דלא איכוין לחתיכה גבי שבת ולאכילה גבי חלב כדפירש המורה.
